ישנם מקרים רבים בהם מתאמן שמשקלו 90 ק"ג, לאחר שנת אימונים אחת - מבצע סקוואטים של 100 ק"ג, ואילו בדד-ליפט הוא מגיע ל-220. מי שמצליח להגיע להפרש שלא עולה על 40-50 ק"ג בתום שנת אימונים אחת, מצבו ללא ספק יוצא מן הכלל. מחקרים רבים ניסו למצוא הסבר לכך בהבדלים כלשהם בין תוכניות האימון, עומסי העבודה, או אפילו טעויות אנוש שונות, אך מעבר לכל ספק הוכח כי ההבדל נובע אך ורק מתכונות גופם של המתאמנים עצמם.
כמובן, מדובר כאן במקרים בהם רמת העומס על שתי קבוצות השרירים הללו דומה, כמו במקרה של מתאמני פאוורליפטינג שמבצעים שפיפות ברכיים והרמה למותן ברמה זהה. הם לרוב יחושו קושי באימוני הרגליים, במיוחד בהשוואה לבוני הגוף. בפועל, אין באמת מגבלה באימוני הרגליים שלהם, ושימת דגש מיוחד על חלק גוף זה תביא לפתרון הבעיה.
הפתרון לא מסובך - יש להתאים מעט את שיטת האימון, בכדי לשנות את היחס בין הרגליים לבין הגב. למשל, לבצע דד-ליפט בשיטת סומו (כשרוב העומס מוסט אל הרגליים), ולא לנטות קדימה בסקוואט. בתחרויות, לעומת זאת, מעלים את המשקל עבור שרירי הגב בעזרת צמצום פער בין הרגליים ואחיזה צרה יותר בסקוואט.
למרות מכלול ההבדלים בנינו, הביומכניקה של הרמת משקל למותן זהה לכל אדם. מסלול הכלי בעת ביצוע דד-ליפט כלל לא תלוי בחוזק הרגליים או הגב. ההבדל הוא בעמידת המוצא. לבידוד שרירי הגב, יש להעמיד את הרגליים רחב יותר, בדומה לעמידת המוצא באתלטיקה כבדה. כך ניתן לחפות על רגליים חלשות יותר בעזרת הגב.
ככל שבעמידת המוצא העכוז ימוקם גבוה יותר, כך יעלה העומס אל הגב. הבאדיבילדר ימקמו מעל רמת הברכיים, ואילו הפאוורליפטר יתחיל כמעט בישיבה. ברור מאליו כי חלקו הארי של העומס יוסט לכיוון הגב במקרה של הבאדיבילדר (הטוסיק למעלה), ולכיוון הרגליים עבור הפאוורליפטר. ספורטאים מקצועיים לרוב מבצעים את הדד-ליפט כשבעמידת המוצא הידים ממש בין הרגליים. וכפי שאמרנו, במקרה הראשון ההרמה תתבצע בעזרת הגב, ובשני – בעזרת הרגליים.
ל הזכויות שמורות לסודית - תוכנית לפיתוח הגוף. כל היצירות שפורסמו כאן הינן תחת רישיון ייחוס-שימוש לא מסחרי-שיתוף זהה. חלק מהתמונות או הסרטים עשויים להיות כפופים לזכויות יוצרים או סימני מסחר נוספים.